×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) שכיב מרע שאמר, נכסים אלו לבניא, אין הבנות בכללב. היה לו בן אחד ובת, או בן ובן הבן, אף על פי שאמר לבני שהוא לשון רבים אין נותנין אלא לבנו, שהבן האחד נקרא בנים:
When a sh'chiv me'ra says: "This property of mine should be given to banai,⁠" his daughters are not included among the recipients.
Even when the descendants of the sh'chiv me'ra include only one son and a daughter, or one son and the son of another son, and he used the expression banai - which is a plural term - the estate should be given to his son alone. For one son can be referred to as "my sons.⁠"
א. ד: לבניי. רצה להדגיש שהנו״ן מנוקדת בפתח (ולקמן הל׳ ה׳ לא עשה כן), אך זה עולה מההמשך.
ב. ד: בכללם. שינוי לשון שלא לצורך.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסִים אֵלּוּ לְבָנַי. אֵין הַבָּנוֹת בִּכְלָלָם. הָיָה לוֹ בֵּן אֶחָד וּבַת. אוֹ בֵּן וּבֶן הַבֵּן. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָמַר לְבָנַי שֶׁהוּא לְשׁוֹן רַבִּים אֵין נוֹתְנִין אֶלָּא לִבְנוֹ. שֶׁהַבֵּן הָאֶחָד נִקְרָא בָּנִים:
[א] כמר בר רב אשי דאמר לא קרו אינשי לבר ברא ברא דתניא כותיה ודלא כרב חביבא דאמר קרו אינשי כו׳ ע״כ:
[ב] שנאמר ובני פלוא אליאב ובני איתן עזריה ע״כ:
שכיב מרע שאמר נכסים אלו וכו׳ עד שהבן האחד נקרא בנים. פרק מי שמת (דף קמ״ג):
שכיב מרע שאמר נכסים וכו׳ היה לו בן ובת אחת או בן ובן הבן וכו׳ – מעשה פשוט בגמרא פרק מי שמת (בבא בתרא קמ״ג):
שכ״מ שאמר נכסים אלו לבני כו׳. כתב ה״ה ז״ל וקשיא אשמעתין כו׳ והא תניא בתוספתא עשו טבי עבדי בן חורין כו׳. ונראה לתרץ ולומר דגבי עבד מש״ה קתני דלא אזלינן בתר קירוב דעתו משום דכיון דקי״ל דשכ״מ שכתב כל נכסיו לעבדו דאינו חוזר בעבד שכבר יצא עליו שם בן חורין ה״נ כיון שהוא סתמא קאמר עשו טבי עבדי בן חורין והו״ל שני טבי על כל אחד מהם יצא שם בן חורין ונוטלין היורשין דמי אחד מהם ולפ״ז לא אזלינן בתר אומדנא ודוק: ומ״ש עוד ה״ה דבפקדון או הלואה אין דורשין לשון הדיוט כו׳. הואיל ובאנו למדה זו אפשר לחלק דלא אמרינן שודא לכל הפירושים אלא במקבלי מתנה דלאו מידי חסריה אבל כשהלה חסר ממון הלואה או הפקדון לא סמכינן אשודא כדי להפסיד ממונו שהוא שלו ובכמה מקומות מחלקינן בין סילוק נזק להבאת תועלת אין כאן מקום להאריך ודוק. (א״ה כתב הרב מהרימ״ט ז״ל חה״מ סימן כ״ג על האומר והחנויות ישבו בהם חתניי דמשמעות הלשון אחתניו הנמצאים קאמר והביא ראיות לדבר. והרב המחבר חולק עליו בזה כמו שיתבאר פ״ה מהלכות פרה אדומה הלכה ו׳ יע״ש):
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךהכל
 
(ב) שכיב מרע שאמר, נכסי לטוביה, ומת, ובא אחד ששמו טוביה ואמר, אני הוא, נוטלן, ואם הוחזק שמו רב טוביה, אינו נוטלן, ואם היה שכיב מרע גס בו וקורא אותו בשמו, נוטלן:
When a sh'chiv me'ra says: "My property should be given to Tovia,⁠" and then dies, and a person named Tovia comes and claims the estate, it should be given to him.
If, however, it is established that the claimant is referred to as "Rav Tovia,⁠"
the estate should not be given to him. Nevertheless, should the sh'chiv me'ra be familiar with the claimant and be on first name basis with him, the estate should be given to him although he is generally referred to as Rav Tovia.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסַי לְטוֹבִיָּה וּמֵת. וּבָא אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ טוֹבִיָּה וְאָמַר אֲנִי הוּא. נוֹטְלָן. וְאִם הֻחְזַק שְׁמוֹ רַב טוֹבִיָּה אֵינוֹ נוֹטְלָן. וְאִם הָיָה שְׁכִיב מֵרַע גַּס בּוֹ וְקוֹרֵא אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ נוֹטְלָן:
(ב-ג) שכ״מ שאמר וכו׳ עד רבים. בכתובות פ׳ הכותב:
שכיב מרע שאמר נכסי לטוביה וכו׳ – בכתובות בהכותב (כתובות פ״ה ע״ב) ההוא דאמר להו נכסי לטוביה שכיב אתא טוביה אמר ר״י הרי בא טוביה אמר לטוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי איניש דגייס ביה הוא הא גייס ביה אתו שני טוביה שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי תא שמע טוב שכן קרוב וכו׳ [שניהם קרובים] שניהם שכנים שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני ע״כ בגמרא. ובהלכות סתם המחבר ואמר תלמיד חכם קודם ופי׳ אפילו במקום קרוב או שכן כמו שנזכר בגמרא. ומה שפירש שודא דדייני כמו שיראה להם כל מי שדעתן נוטה שעל זה אמר כך פירש רש״י כדבריו והקשו עליהם ז״ל מדאמרינן שניהם קרובים שניהם שכנים וכו׳ משמע שהם בכל ענין שוין. ואין זה כדי קושיא אבל הם פירשו מה שירצו הדיינין יעשו וכדמוכח ס״פ דגיטין דלשון שודא דדייני הוא מה שירצו מבלי השגחה אי זה מהם ראוי ליטול לפי ששניהם שוין וכאן אין בו הוכחה וקשיא אשמעתין היכי אזלינן בתר אומדנא וקרובי דעתא והא תניא בתוספתא בפרק גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם וכן האומר תנו מאתים דינרין ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא חולקין בשוה ותירצו דמשחרר שאני דכיון דעובר בעשה לא מחזקינן להאי גברא דמשחרר עבדיה אלא מימר אמרינן דאחרים פדאוהו ממנו בכסף א״נ הם עצמן בכסף של אחרים והילכך אין כאן מקום לתלות הדבר באהבה ובקורבת הדעת וסיפא נמי לאו דאמר תנו מתנה אלא באומר פקדון או מלוה יש לו בידי לפיכך אין דורשין בו לשון הדיוט שאדם מצוי ללוות או לקבל פקדון ממי שאינו רגיל אצלו. זה כתבו ז״ל וכתבתיו מפני שדין התוספתא אמת על הצד שכתבתי:
שכ״מ שאמר נכסי לטוביה כו׳. רש״י לא פירש דידעינן שהיה קורא אותו בשמו אבל פירש ואי איניש דגייס ביה האמור בגמרא רגיל אצלו. וכוונתו לפרש דכיון דרגיל אצלו תלינן דמש״ה קוראהו בשמו אבל לרבינו שפירש שהיה קוראהו בשמו מאי חדושא דתלמודא הרי חזר רב טוביה להיות כטוביה דעלמא. ויש ליישב דאינו דומה כשמדבר עמו וקוראהו בשמו מגו דגייס ביה לכשמזכירו שלא בפניו בפני אחרים ודוק:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךהכל
 
(ג) באו שנים לתבוע, וכל אחד מהן מוחזק שמו טוביה, אם היה אחד מהם תלמיד חכמים, קודם. אין בהם תלמיד חכמים, והיה אחד מהן שכן או קרוב, הוא קודם. היה אחד שכן ואחד קרוב, השכן קודם. שניהם קרובים, או שניהן שכנים, או שניהם תלמידי חכמים, יעשו הדיינין כמו שיראה להן, כל מי שדעתן נוטה שעל זה אמר, נותנין לו. וכן אם היו רבים:
The following principles apply when two claimants come, and it is established that they are both called Tovia. If one of them is a Torah scholar and the other is not, the Torah scholar receives precedence. If neither of them is a Torah scholar, but one is a neighbor or a relative, the neighbor or relative receives precedence. If one is a neighbor and the other is a relative, the neighbor is given precedence.
If both of the claimants are relatives, neighbors or Torah scholars, the judges should act on their own assessment of the circumstances; the estate should be given to the claimant whom they think the deceased intended.
Similar principles apply if there are several intended recipients.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזלחם משנהאבן האזלעודהכל
בָּאוּ שְׁנַיִם לִתְבֹּעַ וְכׇל אֶחָד מֵהֶן מֻחְזָק שְׁמוֹ טוֹבִיָּה. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם תַּלְמִיד חָכָם. תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. אֵין בָּהֶן תַּלְמִיד חָכָם וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן שָׁכֵן אוֹ קָרוֹב הוּא קוֹדֵם. הָיָה אֶחָד שָׁכֵן וְאֶחָד קָרוֹב שָׁכֵן קוֹדֵם. שְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים אוֹ שְׁנֵיהֶם שְׁכֵנִים אוֹ שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. יַעֲשׂוּ הַדַּיָּנִין כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה לָהֶם. כׇּל מִי שֶׁדַּעְתָּן נוֹטָה שֶׁעַל זֶה אָמַר נוֹתְנִין לוֹ. וְכֵן אִם הָיוּ רַבִּים:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ב]

באו שנים לתבוע וכל אחד מהם מוחזק שמו טוביה וכו׳ – כתב ה״ה ז״ל וקשיא אשמעתין וכו׳. קשה דלפירוש המפרשים ז״ל שפירשו שודא דדייני שיעשה הדין מה שירצה א״כ בההיא תוספתא נמי אע״פ שאין הדבר תלוי באהבה וקורבה אמאי יחלוקו נעשה שודא ויתן הדיין למי שירצה. ועוד קשה לפירושם אמאי לא נאמר כאן דהיורשים מוחזקים וכל אחד מהם עליו להביא הראיה דהיורשים מצו מדחו לכל חד מינייהו לומר לו לא עליך אמר אבא אלא על חבירך ולחבירו ג״כ בכה״ג ודמי להאי דאמרינן בשני יוסף בן שמעון דאין אחד יכול לתבוע ולהוציא שטר עליהם משום דכל חד מדחי ליה למלוה ויאמר לו אין אני חייב לך אלא חבירי וכדאמרינן בפרק גט פשוט וכתבו רבינו ז״ל בפרק כ״ד מהל׳ מלוה ולוה. והאי קושיא נמי איתא אפילו למאן דמפרשים שודא למי שהדעת נוטה יותר כדברי התוספתא דאיירי בפקדון והלואה דלא שייך שם אהבה וקורבה כדכתב ה״ה ז״ל דכיון דהדבר שקול לימא להו היורשים אייתי ראיה וכיון דלא מצי לאתויי ראיה לא שקיל חד מינייהו ואמאי יחלוקו, מיהו בזה י״ל דלא דמי דהתם כיון דבודאי אחד מהם חייב ולא השני אין לנו לומר שישלמו בין שניהם מנה דמי שאינו חייב כלום יפרע שלא כדין אבל הכא היורשים לא משלמים שלא כדין דודאי אחד מהם חייב והם עצמם ניחא להו לחלוק המנה דאל״כ לא יטלו כלום דלכל אחד מדחי ליה ולכך אמרינן דיחלוקו. אבל אי קשיא הא קשיא מההיא דאמרינן התם דשני יוסף בן שמעון מוציאין שטר חוב על אחד ואם יש ללוה שובר מאחד מהם לא יגבה שום אחד מהם דלכל אחד מהם יאמר לו זה השובר הוא שלך אע״פ שהוא מודה שלא פרע אלא לאחד כדכתב רבינו ז״ל שם בפרק הנזכר והטור בח״מ סי׳ מ״ט וא״כ התם נמי נימא ישלם מנה אחד שהוא חייב בודאי ויחלקו בין שניהם דהשתא לא עבדינן שלא כדין ללוה דודאי הוא חייב מנה אחד ודמי ממש להך דהכא. ונראה לתרץ דאיכא ד׳ גווני בענין הדין. האחד דינא דאלים גבר. השני יחלוקו. הג׳ שודא דדייני. הד׳ יהא מונח עד שיבא אליהו. ודינא דאלים גבר לא הוי אלא כשאין אחד מהם מוחזק. ודינא דשודא דדייני אמרינן בפ׳ חזקת הבתים דלא הוי היכא דאיכא למיקם עלה דמלתא כמו ההוא ארבא דהוו מינצו עליה בי תרי וכל אחד אמר היא של אבותי דהיום או למחר יבואו עדים אלא שודא דדייני אמרינן היכא דליכא למיקם עלה דמלתא. אבל יש עוד דבר נוסף לדינא דיחלוקו דהיכא דאיכא דררא דממונא שבלא טענותיהם יש ספק לב״ד אע״ג דאיכא למיקם עלה דמלתא אמרינן דיחלוקו כנראה שם מהסוגיא וכן כתב הטור ז״ל בח״מ סימן קל״ט. דינא דיהא מונח עד שיבא אליהו לא אמרינן ליה לדעת רש״י ז״ל והרמב״ן אלא היכא שהאחד ודאי רמאי כההוא דאני ארגתיה והתוס׳ חלקו וכדכתב שם הטור ז״ל בסימן קל״א. ועם זה נאמר ונבאר דגבי דינא דתוספתא לא שייך שום אחד מהדינים אלא יחלוקו דדינא דשודא לא שייך דהרי איכא למיקם עלה דמילתא דכיון דהוי הלואה או פקדון שמא היום או למחר יבאו עדים ויאמרו שזה יוסף בן שמעון הוא מי שהפקיד ולא האחר. דינא דאלים גבר לא שייך דהיורש חשיב כמוחזק בשביל שניהם דומה למה שכתבו התוס׳ ז״ל גבי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים דחשיב הנפקד מוחזק מכח שניהם וכיון דחשיבי להו מוחזקים לא שייך בהו דינא דאלים גבר. דינא דיהא מונח לא שייך משום דדילמא אין שום אחד מהם רמאי דאפשר דשניהם הפקידו או הלוו לו דומיא דמקח וממכר דאמרינן בגמרא דילמא לשניהם נתרצה. א״כ לא שייך אלא דינא דיחלוקו דאע״ג דאיכא למיקם עלה דמילתא הרי יש בלא טענותיהם ספק על מי מהם אמר. וא״ת אכתי נימא דיחלקו בשבועה וא״כ אם אלו שני יוסף בן שמעון בפנינו וכל אחד אומר אני הוא שהפקדתי אצלו ישבעו כל אחד שלא הפקיד פחות מחצי מנה ויחלוקו. וי״ל דאין החיוב שחייב השכ״מ כאן אלא מכח הודאתו שהודה והודאתו הוא שוה לשניהם דשניהם נקראים יוסף בן שמעון ואע״פ שהאחד אמר אני הפקדתי והאחד אינו זוכר ואינו יודע אם הפקיד או לא דילמא עליה קאמר השכ״מ אע״פ שהוא אינו זוכר כיון שהודאת השכ״מ הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולכך יחלקו בלא שבועה. ועם זה נתרץ מה שהקשו מההיא דשני יוסף בן שמעון שהלוו לאחד ושניהם תובעים לו ויש ללוה שובר מהאחד דהאחד ודאי רמאי ולא שייך התם לומר יחלוקו אלא יהא מונח הדבר עד שיבא אליהו ולא מפקינן ממונא מחזקתיה אבל גבי ההיא דטוביה דאי אפשר הדבר להתברר על מי אמר וליכא שום אחד רמאי אמרינן שודא דדייני כדכתיבנא, ובזה ניחא הכל:
באו שנים לתבוע וכל אחד מוחזק שמו טוביה אם היה אחד מהם ת״ח, ת״ח קודם, אין בהן ת״ח והיה אחד מהן שכן או קרוב הוא קודם, היה אחד שכן ואחד קרוב שכן קודם, שניהם שכנים או שניהם ת״ח יעשו הדיינים כמו שיראה להם, כל מי שדעתן נוטה שעל זה אמר נותנין לו וכן אם היו רבים.
המ״מ הקשה מתוספתא פ׳ ג״פ האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שני טבי אין דורשין לשון הדיוט, לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהן, וכן האומר תנו מאתים דינרין ליוסף בן שמעון וכו׳, ותי׳ המ״מ גבי עבד דכיון דעובר בעשה לא מחזיקינן להאי גברא דמשחרר עבדו אלא אחרים פדאוהו או הם עצמם בכסף של אחרים, והקשה ע״ז המגיה דהא בפ״ט כתב המ״מ בשם הרשב״א דאומדין אותו שעשה לו העבד טובה דהיה מותר לו לשחררו וא״כ אכתי נאמר שודא, ונשאר בצ״ע, ונראה דאף דשם כתב המ״מ הטעם משום שהעבד עשה לו טובה זהו משום דבהכי סגי שלא יעבור בעשה, אבל אפשר נמי דאחרים פדאוהו או הוא פדה עצמו בכסף של אחרים, וא״כ לא נוכל לעשות שודא דדייני לומר למי היה אוהב יותר דשמא אחרים פדאוהו או הוא פדה את עצמו, וא״כ ע״כ אנו צריכים לעשות חלוקה לשחרר שניהם וליקח מהם כסף של אחד מהם.
ובמה דתניא עוד בתוספתא באומר תנו מאתים דינרים ליוסף בן שמעון והיו שנים דחולקין בשוה, כתב המ״מ דלא מיירי במתנה אלא באומר פקדון, או מלוה ולא משמע כן בלשון תנו מאתים דינרים, ועוד דהא קתני בברייתא אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב, ואם במלוה או פקדון ודאי לא שייך זה, לכן נראה דיש לומר עפ״מ דאיתא בגיטין דף י״ד גבי הולך מנה לפלוני דחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליח יעשה, ומפרש בגמ׳ דזהו שודא ראות עיניו של שליח ואף דהתם לא קיימא להלכה משום דהתם מספקא לחכמים, ואנן קיי״ל כת״ק דהולך לאו כזכי מ״מ אשכחן מחלוקת בברייתא בהך סברא אם יחלוקו עדיף או שודא עדיף, ולכן כל מה דפסקינן בגמ׳ שודא דדייני אזלא כהך מ״ד דשודא עדיף, והתוספתא אזלא כמ״ד יחלוקו עדיף וזה נראה לי פשוט דאין צריך לדחוק בתירוצים.
והנה הלח״מ הקשה לשיטת התוס׳ דשודא אינו כפי ראות הדיינים אלא כמו שירצו הדיינים משום ספק דמ״ש מהא דשני יוסף בן שמעון דמוציאין שט״ח על אחרים, ואם נמצא שובר על אחד מהם שניהם אינם יכולים לגבות דמדחה לכל אחד וה״נ ידחו היורשים לכל אחד, וכתב הלח״מ דהתם מעיקר דינא היה צריך להיות יהא מונח משום דודאי חד מינייהו רמאי, ולכן אין מוציאין מהלוה, וקשה דלפי דבריו אם נשארו יורשים והיורשים תובעים יגבו שטר אחד מספק ולא משמע כן, ועוד דמפורש להדיא בריש ב״מ דמקשה בגמ׳ גבי חנוני על פנקסו דאמאי לא נימא דנפיק לממונא מבעל הבית ויהא מונח עד שיבוא אליהו, דאלמא דכשאנו אומרים יהא מונח ג״כ מוציאין מהלוה, לכן נראה דהכא גבי מתנת שכ״מ אף דאם הדין הוא בספק אמרינן דהיורשין מוחזקין, אבל הכא דהמתנת שכ״מ היא ודאית אלא שאין אנו יודעין למי, בזה אין היורשין מוחזקין כלל דממון זה לא ירשו מעולם, ולכן שפיר אמרינן שודא.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזלחם משנהאבן האזלהכל
 
(ד) שכיב מרע שאמר, נכסי לפלוני ופלוני ופלוני, חולקין בשוה, אפילו הן מאה.
If a sh'chiv me'ra says: "My property should be given to so and so, to so and so, and to so and so,⁠" the intended recipients should divide the estate equally. This applies even if 100 people are mentioned.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי. חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:
(ד-ה) שכ״מ שאמר וכו׳ עד ולכל הבנים מחצה. פרק המוכר את הבית:
שכיב מרע שאמר נכסי וכו׳ – זה פשוט ומתבאר מן הנזכר למטה:
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנההכל
 
(ה) אמר, נכסי לפלוני ולבני,⁠א פלוני נוטל מחצה וכל בניו מחצה. ומעשה באחד שאמר לאשתו, נכסי ליך ולבניך, ואמרו חכמים, תיטול היא מחצה וכל הבנים מחצה.
When a sh'chiv me'ra says: "My property should be given to so and so and to my sons,⁠" the estate should be divided between them. The person named receives half, and all his sons together receive the other half.
An incident occurred concerning a person who told his wife: "My property should be given to you and my sons.⁠" Our Sages said: She should receive half of the estate, and all the sons should divide the other half.
א. בד׳ נוסף: חולקין. ואין בכך צורך.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהאבן האזלעודהכל
אָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּלְבָנַי חוֹלְקִין. פְּלוֹנִי נוֹטֵל מֶחֱצָה וְכׇל בָּנָיו מֶחֱצָה. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ נְכָסַי לִיךְ וּלְבָנַיִךְ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים תִּטֹּל הִיא מֶחֱצָה וְכׇל הַבָּנִים מֶחֱצָה:
[ג] הלכתא כרב יוסף בשדה ענין ומחצה ע״כ:
[ד] וכן פסק מורי רבינו ז״ל על איש ואשתו שהתנו ביניהם בקנין וכתבו בשטר לתת כך וכך לקרוביהם ומת אחד שאין השני יכול לשנות מלתת מחצה לקרובי המת וכיון שלא הזכירו שום אדם אלא בסתם לקרוביהם זכו קרוביו במחצה וקרוביה במחצה ונעשה נדר ואי אפשר לשנות ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דאילו היה רוצה לשנות ולתתם לעשירים לאו כל כמיניה מעני לעני נמי לא ואע״פ שקרובי האחד מרובים ושל השני מועטין ע״כ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ד]

אמר נכסי לפלוני ולבני וכו׳ – פי׳ מפני שלא פרט הבנים בפרט אלא אמר ולבני בכלל. ומבואר הוא במי שמת (בבא בתרא קמ״ג):
ומעשה באחד וכו׳ – שם:
(ה-ו) אמר נכסי לפלוני ולבני חולקין, פלוני נוטל מחצה וכל בניו מחצה, ומעשה באחד שאמר לאשתו נכסי ליך ולבניך ואמרו חכמים תטול היא מחצה ולכל הבנים מחצה. אמר לפלוני ופלוני ולבני פלוני נוטלין בני פלוני מחצה, והשנים הראשונים מחצה.
השגת הראב״ד אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני עד מחצה, א״א לא נתברר לי דבר זה אם יאמר יהיה נכסי לראובן ושמעון ובני לוי למה לא יהיו בני לוי בשליש הנכסים, כאלו אמר לראובן שמעון ולוי ואם אמר לראובן ולשמעון ולבני לוי כמו כן, אבל אם אמר לראובן ושמעון ולבני לוי אפשר שיהיה כדבריו לפי שנתן לראובן ושמעון בכלל אחד ובני לוי בכלל אחד.
מה שחילק הראב״ד בין ובני לוי ובין ולבני לוי הנה גירסתנו בדברי הרמב״ם הוא ולבני לוי, וכן ראיתי בדפוס וויניצא, ורק בספרי הראב״ד היה כתוב ובני לוי כמבואר בדבריו וכן הוא במ״מ אבל במגדל עוז כתוב כמו בגירסתנו, ואינו ברור אם הוא מדוייק כיון שחולק על הראב״ד, והמ״מ כתב על דברי הראב״ד שהוא חילוק דק כחוט השערה, אבל דבריו אינם מובנים כלל דאין שום טעם לומר דאם אמר לראובן ושמעון ובני לוי שיטלו בני לוי יותר משליש דהא לא עשה חילוק ביניהם, ונראה דמה שכתב המ״מ אינו ליישב דעת הרמב״ם לפי גירסתו אלא להיפוך לפי שהביא מקודם דעת הרמב״ן שחולק לגמרי על הרמב״ם, וכתב להדיא דאפי׳ אמר ולבני לוי אין נוטלין יותר משליש, ומשמע מדברי המ״מ שהסכים לזה, ובנמוק״י מבואר ביותר דהא מסוגיא דגמ׳ דאמר מחצה לאהרן ומחצה לבניו משמע מעליותא דפרט וגריעותא דכלל, ואם כדברי הרמב״ם פעמים שהכלל יפה מהפרטים כשהפרטים רבים ממנו, ולכן נראה דזהו שיטתו של המ״מ ומשום זה כתב דחילוק הראב״ד הוא דק כחוט השערה, והיינו דאפי׳ באמר ולבני לוי ג״כ אינם נוטלים הכלל אלא כאחד מן הפרטים.
ובדעת הרמב״ם והראב״ד נראה דזה תליא במחלוקת ר׳ יהודה ור׳ שמעון בשבועות דף ל״ח דר״י סבר דולא לך הוי פרטי ור״ש סבר עד שיאמר שבועה לכל אחד ובקדושין דף מ״ו תנן התקדשי התקדשי ואמר שם מאן תנא ר״ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד, וכן בנדרים דף ס״ו אמר בגמ׳ דמתני׳ כר״ש והרמב״ם פסק בשבועות ובנדרים דלא כר״ש ובקדושין פסק כר״ש, וכתב בזה הכ״מ פ״ד מה׳ נדרים דהרמב״ם סובר דראה רבי דבריו של ר״ש בקדושין ודבריו של ר׳ יהודה בשבועות, ונדרים הוי חדא עם שבועות לכן סמכינן אסתמא דשבועות, אבל לא ביאר הכ״מ טעמא דמילתא, ונראה דהיכי דלא היה צריך לומר הפרטים ואמר אמרינן דהוו פרטי, אבל היכי שהיה ע״כ צריך להזכירם אמרינן דהוו כחדא כיון שסמך כולם לראש דבריו, ולכן בשבועות היה יכול לומר שבועה שאין לכם בידי, וכן בנדרים היה יכול לומר לכולכם או לאלו, במקום לזה ולזה, אבל בקדושין אמר שם בגמ׳ דאיכא נ״מ בין בזו ובזו ובין באלו, דבאלו אפי׳ אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת, וא״כ יש לומר שהיה רוצה להזכיר הפרטים שלא יהיה הדין כמו באלו ולכן הוו כללא אם לא אמר התקדשי התקדשי.
ולפי״ז הכא דאמר נכסי לראובן ושמעון ולבני לוי דע״כ היה צריך להזכירם א״כ אמרינן דהוו כללא, ומבוארים דברי הראב״ד שכתב שנתן לראובן ושמעון בכלל אחד ולבני לוי בכלל אחד, והיינו דלא היו ראובן ושמעון פרטים דנימא דבני לוי לא חשיבי כי אם כאחד מן הפרטים, אלא ראובן ושמעון הוו כלל אחד כמו בני לוי, ולכן נוטלין בני לוי חצי כמו ראובן ושמעון, ואפי׳ אם יאמר לראובן ושמעון ולוי ולבני יהודה יטלו בני יהודה חצי ולא קשה מה שהקשה הרמב״ן דא״כ יטול הכלל יותר מן הפרטים משום דלא חשבינן להו פרטים אלא כלל וכנ״ל.
אכן צריך לבאר דעת הרמב״ן דסובר דא״א שלהכלל יהיה חלק יותר מאחד מן הפרטים דהא סובר בהלכותיו בפ״ד דנדרים דקיי״ל כר״ש דאם לא הזכיר שבועה לכל אחד הוי כללא, וכן גבי קדושין צריך התקדשי וא״כ כשאמר לראובן ושמעון היו כללא ולבני לוי הוו נמי כללא וכמש״כ הראב״ד, ונראה דסובר דמה דאמרינן דהוי כללא אינו אלא לענין מה שאמר בתחלה, והיינו דכשאומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך, דלא הוי כאומר שבועה על כל אחד אלא כאומר שבועה לכולם ואינו חייב אלא אחד, וכן גבי נדרים הוי נדר אחד וכשהותר מקצתו הותר כולו, וכן גבי קדושין לא בעינן שיהיה בכל אחת שוה פרוטה, משום דאמרינן דהתקדשי קאי על כל התמרות וקידש בכולם, אבל מ״מ לעניננו לא נימא דכשאמר נכסי לראובן ושמעון ולבני לוי שוה הא דלראובן ושמעון להא דלבני לוי דעכ״פ גבי ראובן ושמעון הא הזכיר כלל של פרטים וגבי לבני לוי לא הזכיר אלא כלל אחד, לכן אמרינן דהפרטים שבכלל האחד דומים כל אחד לכלל הב׳, וכל זה בדעת הרמב״ן דסובר דתמיד הוי כללא, אבל לדעת הרמב״ם דסובר דהיכי דא״צ להזכיר הפרטים והזכירם הוו פרטים ורק דהיכי דהוא מוכרח להזכיר הפרטים אין ראיה שעשאם לפרטים, לכן סובר שפיר דאפי׳ לענין זה לא עדיפי כמו פרטים, דכיון שהזכיר בלשון אחד כמו נכסי לפלוני ופלוני הוו לגמרי כללא אפי׳ לענין זה דלא עדיפי מכלל הב׳, ומה שהזכיר הפרטים הוא משום דע״כ היה צריך להזכירם דלא היה יכול לומר בלשון אחר, ולכן הוו לגמרי כללא ולא עדיף כלל א׳ מכלל ב׳ וכדברי הראב״ד, ונמצא דהרמב״ם והרמב״ן הולכים לשיטתם במה דחולקים בה׳ שבועות ונדרים וכנ״ל.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהאבן האזלהכל
 
(ו) אמר, לפלוני ופלוני ובניא פלוני, נוטלין בני פלוני מחצה והשנים הראשונים מחצה:
If a sh'chiv me'ra says: "My property should be given to so and so, to so and so, and to the sons of so and so,⁠" the sons of so and so receive half of the estate, and the other two people mentioned receive the other half.
א. ד: ולבני. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, ואף בזו נוטלין בני פלוני מחצה, ע׳ בהשגת הראב״ד וב׳מגדל עז׳.
משנה תורה דפוסיםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנהאבן האזלעודהכל
אָמַר לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְלִבְנֵי פְּלוֹנִי. נוֹטְלִין בְּנֵי פְּלוֹנִי מֶחֱצָה וְהַשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים מֶחֱצָה:
אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני עד מחצה – א״א לא נתברר לי דבר זה אם יאמר יהיה נכסי לראובן ושמעון ובני לוי למה לא יהיו בני לוי בשליש הנכסים כאילו אמר לראובן שמעון ולוי ואם אמר לראובן ולשמעון ולבני לוי כמו כן בשליש. אבל אם אמר לראובן ושמעון ולבני לוי אפשר שיהיה כדבריו לפי שנתן ראובן ושמעון בכלל אחד ובני לוי בכלל אחד.
אמר לפלוני ופלוני ולבני פלוני עד מחצה: כתב הראב״ד ז״ל לא נתברר לי דבר זה וכו׳:
ואני אומר תמה אני אם זה המכתב נכתב מפי הראב״ד ז״ל כי הלשון הזה אינו אלא סברא או דקדוק הלשון כמו הגיון ואם לכך באנו אין לך גדול מר״מ ז״ל בזמנו והתלמוד לא בא בזה אלא מגמרא פ׳ המוכר את הבית וגם ללשון ר״מ ז״ל יש לי ראיה פ״ק דמס׳ ע״ז גבי קטיעא בר שלום שאמר כל נכסי נתונין לר״ע וחביריו יצא ר״ע ודרש והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכן בכמה מקומות כי בין שתהיה התיבה בלמ״ד או בלא למ״ד הכל שוה ור״ע כן השוה אותן ואינו מחמת הכללות ועל זה אני אומר אין למדין מן הכללות:
אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני וכו׳ – דעת המחבר שהכלל נוטל מחצה לעולם. אבל הרמב״ן ז״ל כתב שאין נוטלין בני הכלל אלא כאחד מן הנפרטים שאם לא תאמר כן פעמים הכלל שוה לו יותר מן הפרט כגון שאמר נכסי לראובן ושמעון ולוי ולבני יהודה ואין ליהודה אלא שני בנים ואם תאמר שהכלל מחצה והפרטין מחצה נמצאו שני בני יהודה נוטלין כראובן ושמעון ולוי ונמצאו אלו שפרטן מפסידין ואלו שמיעט בהן וכללן מרויחין אלא דיו לכלל שיטול כנגד אחד מן הפרטים ע״כ בחידושי הרשב״א ז״ל. ומ״ש הר״א ז״ל בהשגות הוא חילוק דק כחוט השערה:
אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני וכו׳. עיין השגות, ובמ״מ העתיק לשון הרמב״ן בחידושי ב״ב ולבסוף העתיק הרמב״ן דעת רבנו. ואני אומר אע״ג שכתב המ״מ דחילוק הראב״ד דק כחוט השערה באמת הוא עב כקורת הבנין דבא הר״א ליישב מ״ש רבנו אמר לפלוני ופלוני ולבני פלוני דנמצא הנך ב׳ פרטים כיילינהו רבנו בחדא מחתא והלכתא כרב יוסף בשדה ענין ומחצה משא״כ כשאמר לפלוני ולפלוני ולבני פלוני אה״נ דבני פלוני נוטלין רק שליש ודוק.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

משנה תורה דפוסיםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנהאבן האזלהכל
 
(ז) שכיב מרע שאמר, יחלוק פלוני בנכסי, יטול מחצה. תנו חלק לפלוני בנכסי, יטול אחד משישה עשר, ויש מי שהורה יטול רביע הנכסים:
When a sh'chiv me'ra says: "So and so should receive a portion of my property,⁠" he should receive half. When he says: "Give a portion of my property to so and so,⁠" he should be given one sixteenth. There are, however, those who maintain that he should be given one fourth of the estate.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנהעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר יַחֲלֹק פְּלוֹנִי בִּנְכָסַי. יִטֹּל מֶחֱצָה. תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בִּנְכָסַי. יִטֹּל אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה יִטֹּל רְבִיעַ הַנְּכָסִים:
שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסי כו׳ – א״א הרב ז״ל כתב כן ועיקר.
שכ״מ שאמר יחלוק פלוני בנכסי יטול מחצה תנו חלק לפלוני עד רביע הנכסים: כתב הראב״ד ז״ל הרב ז״ל כתב כן ועיקר עכ״ל:
ואני אומר זו מחלוקת ישנה היא מן הדורות הראשונים ובספרים הישנים פרק המוכר את הבית:
שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסי וכו׳ – מבואר בגמרא ר״פ המוכר את הבית (בבא בתרא ס״ג:):
תנו חלק לפלוני מנכסי וכו׳ – בגמרא שם תנו חלק לפלוני מנכסי מאי וכו׳ ת״ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמינית לקדרה אין פחות מי״ב לטפיח אין פחות מי״ו ע״כ. ויש מי שמפרש דכי אמר תנו חלק סתם דיינינן פחות שבשיעורים דהיינו י״ו, אבל הגאון ז״ל אמר רביע כרישא דברייתא דאמרה תנו סתם וכתוב בהלכות ועיקר:
שכיב מרע שאמר יחלוק וכו׳. עיין השגות דמחליט כדעת יש מי שהורה שהוא דעת הרי״ף ואולם רבנו סובר דהמוציא מחבירו עליו הראיה ועיין בתוס׳ ב״ב דף ס״ג ד״ה אין פחות מרביע.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנההכל
 
(ח) שכיב מרע שאמר, תנו חלק לפלוני בבור היין שיש לי, יטול רביע היין. אמר, תנו לו בו חלק לחבית, הרי מיעטא, ויטול שמיןב היין. אמר, תנו לו בוג לקדירה, נוטל חלק משנים עשר מן היין. אמר, תנו לו בו חלק לטפיח, נוטל חלק משישה עשר מן היין שבבור, שהרי גילה דעתו שלחלק מועט התכוון.
If a sh'chiv me'ra says: "Give so and so a portion of the wine that I possess,⁠" the person named should be given one fourth of the wine. If he says: "Give him a portion of the wine to pour into jugs,⁠" he has diminished that person's share, and the person named should be given one eighth of the wine.
If he says: "Give him a portion of the wine for cooking, the person named should be given one twelfth of the wine. If he says: "Give him a portion of the wine for a small cup, the person named should be given one sixteenth of the wine. For he revealed that his intent was to give him merely a small portion.
א. ד: מעוט. שינוי לשון לגריעותא.
ב. ד: שמינית. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא בתרא סג., אך בכתבי⁠־יד שם: שמונה (כלומר: חלק אחד משמונה). ובכתבי⁠־היד כאן כבפנים.
ג. בת2-1 נוסף: חלק. וכך ד (גם פ, ק). וכך היה בב9, ותוקן כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בְּבוֹר הַיַּיִן שֶׁיֵּשׁ לִי. יִטֹּל רְבִיעַ הַיַּיִן. אָמַר תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לֶחָבִית. הֲרֵי מִעוּט וְיִטֹּל שְׁמִינִית הַיַּיִן. אָמַר תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לִקְדֵרָה נוֹטֵל חֵלֶק מִשְּׁנֵים עָשָׂר מִן הַיַּיִן. אָמַר תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לְטָפִיחַ נוֹטֵל חֵלֶק מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר מִן הַיַּיִן שֶׁבַּבּוֹר. שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלְּחֵלֶק מוּעָט נִתְכַּוֵּן:
(ח-ט) שכ״מ שאמר תנו חלק לפלוני וכו׳. עד לדין אחר. פרק המוכר את הבית שם:
אמר תנו חלק לפלוני בבור יין וכו׳ – כבר נזכר זה וכתב רבינו חננאל ז״ל הא מתניתין דסומכוס דוקא במתנה אבל במקח וממכר הדמים מודיעים בענין זה וכ״כ הגאון בספר המקח דבאומר חלק בשדה שלו אני מוכר לך בכך וכך ה״ק חלק אחד בשדה ובכך וכך לפי חשבון המעות ובדקדוק ע״כ לשונו בחידושי הרשב״א ז״ל:
אמר תנו חלק לפלוני בבור היין וכו׳ – כתב ה״ה ז״ל כתב ר״ח דהא מתניתא דסומכוס דוקא במתנה אבל במקח וממכר הדמים מודיעים וכו׳. הרב הנמוקי ז״ל הקשה על זה מההיא דצמד בקר דאמרינן התם דאין הדמים ראיה ותירץ דלא דמי דהתם הוי לעיולי בדברים מאי דלא אמר אבל הכא הוא לפרש דבריו ולכך נאמר דהדמים מודיעים והביא ראיה על זה מההיא דריש פ׳ המוכר פירות גבי פלוגתא דרב ושמואל שהקשו שם וליחזי דמי היכי נינהו וכו׳ וקשה על זה דבפי״ט מהל׳ מכירה כתב רבינו ז״ל בית מביתי ושור משורי אני מוכר לך נותן לו הקטן שבשניהם והא התם דלא הוי אלא לפרושי מאי דקאמר בית ונימא ניחזי דמי היכי נינהו ואיך לא ביארו שם שהדמים מודיעים וכ״ת בקרקע ליכא הודעת דמים וכדכתבו התוס׳ בפרק המוכר את הבית גבי בירה לא היא דהא כתב ה״ה ז״ל וכ״כ הגאון בספר המקח דבאומר חלק בשדה וכו׳ משמע דבקרקע איירי. ואולי דרבינו ז״ל סובר דלא כר״ח ז״ל וס״ל דהסוגיא דר״פ המוכר דהקשו וליחזי דמי היכי נינהו לא פריך אלא לר׳ יהודה אבל לרבנן אין הדמים ראיה וראיה לדבר זה שבפי״ו מהל׳ מכירה כשהזכיר דין דמכר שור לחבירו ונמצא נגחן לא הזכיר שם דאייקר בשרא דקאי בדמי רדייא וכבר הרגיש בזה ה״ה ז״ל. ולפ״ז אתי שפיר דכיון דהוא סובר דההוא סוגיא אתיא כר׳ יהודה והוי דלא כהלכתא לכך לא הזכירו וא״כ רבינו ז״ל שכתב נותן לו הקטן שבהם ולא הזכיר הודעת דמים אזיל לטעמיה אבל לר״ח ז״ל לעולם הדמים מודיעים והא דאמרינן במנחות דהיכא דנפל מראהו נפול ולא שייך הודעת דמים דלעולם שכזה היה שוה בתחילה אלא שיאמר לו זהו שמכרתי לך וביתך הוא שנפל דאדעתא דהכי אמרתי שאתן לך הבית כשארצה אע״פ שיהיה נפול. וכבר עלה בדעתי לתרץ תירוץ אחר אבל אינו נכון ולכך לא כתבתיו:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנההכל
 
(ט) ואין גומרין מן השיעורים האלו לדין אחר:
One should not extrapolate from the measures mentioned with regard to any other matters.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל
וְאֵין גּוֹמְרִין מִן הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ לְדִין אַחֵר:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ח]

ואין גומרין מן השיעורין האלו לדין וכו׳ – מבואר זה בהלכות:
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנההכל
 
(י) שכיב מרע שאמר, תיטול אשתי כאחד מן הבנים, נוטלת כאחד מבניו. ואם נולדו לו בנים אחר הצוואה, מצטרפין עם אלו שהיו בשעת הצוואה, ונוטלת חלק עם כולן:
כיצד, היו שלשה בנים בשעת הצוואה, ולאחר מכןא נולדו לו שנים, נוטלת חלקב כאחד מן החמישה, שהוא שתות כל הממון.
When a sh'chiv me'ra says: "Let my wife receive a portion like one of the sons,⁠" she should be given a portion the size of that given to each of the sons. If sons are born to the deceased after he has made this deposition of his property, they are added to the sons who existed at the time the will was made, and she receives a portion equal to that given to each of them.
What is implied? If the sh'chiv me'ra had three sons at the time he made his will, and two more sons were born to him afterwards, she should receive a portion equal to that given the five sons - i.e., one sixth of the estate.
א. ת2-1: מכאן. ד: זמן. שינוי לשון שלא לצורך.
ב. בד׳ לית. קיצור מכוון.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמרכבת המשנהעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תִּטֹּל אִשְׁתִּי כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים. נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מִבָּנָיו. וְאִם נוֹלְדוּ לוֹ בָּנִים אַחַר הַצַּוָּאָה מִצְטָרְפִין עִם אֵלּוּ שֶׁהָיוּ בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה וְנוֹטֶלֶת חֵלֶק עִם כֻּלָּן. כֵּיצַד. הָיוּ שְׁלֹשָׁה בָּנִים בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה וּלְאַחַר זְמַן נוֹלְדוּ לוֹ שְׁנַיִם. נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מִן הַחֲמִשָּׁה שֶׁהוּא שְׁתוּת כׇּל הַמָּמוֹן:
[ה] כשמעתא דר׳ אבא ע״כ:
(י-יא) שכ״מ שאמר כו׳ עד שאינו ברשותו. פ׳ יש נוחלין (דף קכ״א):
שכיב מרע וכו׳ – בגמרא בפ׳ יש נוחלין (בבא בתרא קכ״ח:) שלח ליה ר׳ אבא [לרב יוסף בר חמא] האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא [בנכסים של עכשיו] ובנים הבאים לאחר מכאן, ובהלכות ובבנים הבאים אפילו לאחר מכאן וכן בפירוש אבן מיגש ז״ל וכתב ז״ל האי מתנה אי במתנת בריא מוקמינן לה בדאית בה קניין וכדא״ל בלשון הקנאה אבל תטול לאו לשון הקנאה דהא קניין דברים בעלמא הוא ומסתברא דהאי מתנת שכ״מ היא מדאמר תטול עכ״ל. וזה כפי שיטתן שאומר שיטול קניין דברים הוא ויש חולקין:
כיצד היו לו שלשה בנים וכו׳ – הוא פירוש ובבנים הבאים הנזכר בגמ׳ וכתב רשב״ם ז״ל כשם שמועטים ונתרבו ממעטין חלק מתנתם כך אם היו מרובין הבנים ונתמעטו בחיי האב מרבין מתנתם ונוטלת כאחד מהם בשעת חלוקה שכך אמר לו. והראב״ד ז״ל נסתפק בדינו ולדברי הכל נתמעטו אחר מיתת האב אינה זוכה בחלק המת כלום. ופשוט הוא:
שכ״מ וכו׳ – כתב ה״ה ז״ל בהלכות ובבנים הבאים אפילו לאחר מכאן וכן בפירוש ן׳ מיגאש ז״ל. לא ידעתי מה בא ללמדנו:
כיצד היה לו ג׳ בנים וכו׳ – כתב ה״ה ולדברי הכל אם נתמעטו אחר מיתת כו׳. יש לספק אם נתרבו אחר מיתת אב כגון שהניח אשתו מעוברת ונולד הולד אח״כ מה דינן. וי״ל דודאי דהוא בכלל דבשעת מיתה העובר יורש הוי כדאמרינן לעיל:
ואם נולדו וכו׳. עיין מ״מ, ולח״מ כתב לא ידעתי מה בא ללמדנו, ולא ידעתי מה קשיא ליה דלשון רבא ברישא מתפרש אלא ובסיפא מתפרש אפי׳ והיינו דקמ״ל. ועיין לח״מ בפרקין סוף הט״ו דשייך לכאן והוא מצדד דבהניח אשתו מעוברת חשיב העובר בכלל נתרבו ואזיל לשיטתו כפי מ״ש לעיל פ״ב הי״ח, ועיין מ״ש שם דזה אינו ואין העובר יורש עיי״ש.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמרכבת המשנההכל
 
(יא) ואינה נוטלת עמהן אלא בנכסים שהיו לו בשעת הצוואה, אבל בנכסיםא שבאו לו אחרב הצוואה אין לה בהן חלק, שאין אדם מקנה דבר שאינוג ברשותו:
The widow receives a portion only from the property that the deceased owned at the time he made his will. She does not receive a portion of any property he acquires after the will was made. The rationale is that a person cannot transfer ownership of an entity that is not in his possession.
א. ת2-1: נכסים. וכך ד (גם פ, ק).
ב. בד׳ נוסף: זמן. ואין בכך צורך.
ג. ד: שלא בא. שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמשנה למלךעודהכל
וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת עִמָּהֶם אֶלָּא בִּנְכָסִים שֶׁהָיוּ לוֹ בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה. אֲבָל נְכָסִים שֶׁבָּאוּ לוֹ אַחַר זְמַן הַצַּוָּאָה אֵין לָהּ בָּהֶן חֵלֶק שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא בִּרְשׁוּתוֹ:
[ו] ונראה בעיני דה״ה אם מרובין ונתמעטו דשקלה כפי שהן בשעת חלוקה דהא תטול כאחד מן הבנים דאמר לשעת חלוקה איכוון דלפי חלקי ההיא שעתא תטול לא שנא נתמעטו ל״ש נתרבו עכ״ל רשב״ם. וראב״ן כתב מדלא קאמר רבא כבנים של שעת חלוקה אלא כבנים שלאחר מכאן ש״מ דמספקא ליה אי בבנים דהשתא קאמר או דשעת חלוקה וידה על התחתונה ע״כ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

אבל נכסים שבאו לו אחר זמן הצוואה כו׳. ז״ל הרא״ש בתשובה כלל פ״ד סי׳ ו׳ וכן בקרקע שקנה אחר שנכתבה המתנה זכתה בו כי כתוב בשטר ושאני עתיד לקנות כו׳. ודברים תמוהים הם דהא מה שעתיד לקנות הוא דבר שאינו ברשותו ואין אדם יכול להקנותם. ואפשר שכוונתו לומר דאם קנאם אח״כ והלה החזיק בהם אהני לשון זה כאומר לך חזק וקני אע״ג דלא מהני מדין קנין אהני לענין זה שהוא נתינת רשות. עוד אפשר לפרש דברי הרא״ש בשקנאם אחר הכתיבה קודם שמסר השטר דלא גרע שטר זה משטר שדי נתונה לך אע״פ שקנו מיד הנותן ואין אחר קנין צורך לזה וכיון שבשעת המסירה כבר קנאה קנה המקבל. וזה דקדוק מ״ש אחר שנכתבה המתנה ולא כתב אחר שנמסר שטר המתנה ודוק, זהו הנראה לע״ד:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמשנה למלךהכל
 
(יב) שכיב מרע שאמר, מיטלטלין שליא לפלוני, נוטל כלי תשמישו, אבל לא חיטים ושעורים וכיוצא בהן. אמר, כל מיטלטלין שלי, נוטל הכל.
When a sh'chiv me'ra says: "So and so should receive movable property that I own,⁠" the person named should receive his personal utensils. He is not, however, given wheat, barley or other similar entities that the deceased owned. If, however, he says: "...all the movable property that I own,⁠" the person named receives everything.
א. ד: שיש לי. שינוי לשון שלא לצורך.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר מִטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לִי לִפְלוֹנִי. נוֹטֵל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ. אֲבָל לֹא חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אָמַר כׇּל מִטַּלְטְלִין שֶׁלִּי. נוֹטֵל הַכֹּל:
(יב-טו) שכ״מ שאמר מטלטלין עד אין מוציאין מידו. פ׳ מי שמת (דף ק״נ):
שכיב מרע שאמר מטלטלין שלי וכו׳ – מפורש בפרק מי שמת (בבא בתרא ק״נ) מטלטלי לפלניא כל מאני תשמישי קנה חוץ מחיטי ושערי:
אמר כל מטלטלין שלי וכו׳ – בגמרא כל מטלטלי [לפלניא] אפילו חיטי ושערי ואפילו הרחיים העליונה קנה לבד מרחיים התחתונה. ודין העבד בעיא שם אם הוא כקרקע או כמטלטלים ולא איפשיטא אבל בהלכות פשוט שהוא כמטלטלין. ומכל מקום בשלא אמר כל מטלטלין ודאי כיון שאפילו חטים ושעורים אינן בכלל כל שכן עבדים, זה דעת המחבר ז״ל:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנההכל
 
(יג) והעבדים בכלל המיטלטלין, אבל לא ריחיים התחתונה וכיוצא בה, שהרי היא מחוברת בארץא.
Servants are included in the category of movable property, but not a lower millstone or the like. For the lower millstone is attached to the earth.
א. ד (גם ק): לארץ. אך מצינו גם ׳מחובר ב...׳ כגון בשבת קכה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזעודהכל
וְהָעֲבָדִים בִּכְלַל הַמִּטַּלְטְלִין. אֲבָל לֹא רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. שֶׁהֲרֵי הִיא מְחֻבֶּרֶת לָאָרֶץ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יב]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזהכל
 
(יד) אמר, כל המיטלטל, נוטל אף הרחיים התחתונה וכיוצא בה:
If the sh'chiv me'ra said: "...everything that can be carried,⁠" the intended recipient acquires even a lower millstone and similar objects.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהעודהכל
אָמַר כׇּל הַמִּטַּלְטֵל. נוֹטֵל אַף רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יב]

אמר כל המטלטלין אף רחיים התחתונה וכיוצא בה וכו׳ – שם בגמרא כל דמטלטל אפילו רחיים התחתונה:
(יד-טו) אמר כל המטלטל וכו׳. שכיב מרע שאמר כל נכסי וכו׳ – בגמרא הזכירו זוזי בכלל נכסי ושטרות בכלל נכסי ולא ידעתי למה לא הזכירם רבינו ז״ל כיון דנחית לפרושי לכולהו ובעבדים הוי בעיא דלא איפשיטא ומ״מ כתב דהוי בכלל הני דההלכות כתבו דאיפשיטא מההיא דר״נ בפ׳ יש נוחלין דאין גובין מן העבדים וקשה דבפרק מי שמת אמרינן למפשט להא בעיא דעבדים א״ל רבינא לרב אשי ת״ש הכותב לעבדו כל נכסיו יצא בן חורין וכו׳ ואמר רב דימי בר יוסף אמר ר׳ אלעזר וכו׳ וא״ל רבא לר״נ מ״ט עבדא מטלטלי הוא וכו׳ ודחי לה רב אשי אנן משום כרות גיטא מתנינן לה ע״כ. ובפ׳ יש נוחלין אמרו דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי לית הלכתא ככל הני שמעתתא מדשלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא אמר ליה רבינא לרב אשי דר״נ מאי א״ל אין גובין מתנינן לה וכן אמר ר״נ וכו׳ והשתא קשה טובא כיון דרבינא גופיה סבר בפ׳ יש נוחלין כהא דר״נ וכן רב אשי הודה לו אמאי פשיט בעיא מההיא דאמר ר״נ עבדא מטלטלי כו׳ דדחי ליה רב אשי ולא פשטו לה מהכא דליכא שום דחיה כלל וגם רב אשי מאי דחה ליה הא איכא למפשטה מהא דפ׳ יש נוחלין דהוא עצמו הודה לרבינא דקי״ל כרבינא. מיהו לזה י״ל דמאי דדחה רב אשי היא מהא לא תפשוט אבל מאידך דר״נ ודאי דתפשוט אבל מ״מ לרבינא עצמו קשה אמאי לא פשיט לה מהכי. וראיתי שתירץ בזה חכם אחד דרבינו ז״ל סובר דמאי דאמר רב אשי אנן משום כרות גיטא מתנינן לה אין פירושו כפירוש התוס׳ דהיינו מתנינן לה בדר״נ אלא הכוונה לומר אנן אית לן הא דר״נ דקאמר דעבדא מטלטלי אלא אנן אית לן טעמא דמתני׳ משום דלאו כרות גיטא הוא אבל לעולם דר״נ סבר דמטלטלי הוא ולהכי אמר איהו התם אין גובין מן העבדים דאזיל לטעמיה אבל אנן לית לן הא. והא דאמרינן בפ״ק דגיטין כד פריך מרב לר״נ התם לאו כרות גיטא הוא לאו משום הא דאיכא הוכחה דהא מתניתין לא פירש שכן השיב ר״נ כדכתבו התוס׳ דאפשר לומר דר״נ תרתי טעמי אית ליה בהא דר׳ אלעזר עשו מטלטלים וכו׳ חדא משום דעבדא מטלטלי וחדא משום כרות גיטא אבל רב אשי לית ליה טעמא דעבדא מטלטלי אלא טעמא דכרות גיטא לבד ופליג אר״נ ולכך קאמר אנן משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה כו׳ ורב אשי פליג על ר״נ דהכא ובההיא דהתם דאמר אין גובין מן העבדים וכ״ת הא התם רב אשי הודה דקאמר אנן אין גובין מתנינן לה וכו׳, י״ל דהרי״ף אינו גורס כגירסתנו שם א״ל רבינא לרב אשי אלא א״ל רבינא למר זוטרא וכן תמצא שם בהלכות ומר זוטרא הוא שהשיב כן אבל רב אשי לית ליה להא דר״נ והשתא א״ש שלא הוצרך רבינא לההיא דר״נ דאין גובין דעל הכל פליג רב אשי ואנן לא קי״ל כרב אשי אלא בההוא דאין גובין מן העבדים כדאמרו בפ׳ יש נוחלין ולהכי איפשיטא בעיין והוא טעם נכון לרבינו וההלכות ז״ל:
אבל ספר תורה יש בו ספק וכו׳ – קשה אמאי לא פסק לא קנה כמו שפסק לעיל פ״ט בבעיא יהנה בהן ישען בהן וכו׳ דפסק דלא קנה משום דהוי בעיא דלא איפשיטא. וי״ל דדוקא כשהבעיא הוי אם הויא מתנה או לא פסק רבינו ז״ל גבי מתנת שכ״מ דהוי דרבנן דלא קנה אבל בהא בעיא דהמתנה הוי מתנה אלא שהבעיא אם הוי בכלל אותה מתנה ס״ת או לא פסק דהוי ספק ואם תפס לא מפקינן מיניה ועוד דהסברא מוכחת שהס״ת בכלל כדהקשו שם התוס׳ ז״ל יע״ש:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנההכל
 
(טו) שכיב מרע שאמר, נכסי לפלוני, נוטל כל המיטלטלין וכל הקרקעות והבגדים והעבדים והבהמה והעופות, והתפילין עם שאר ספרים, הכל בכלל נכסים. אבל ספר תורה יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים או אינו, לפיכך אם תפסו אין מוציאין מידו:
When a sh'chiv me'ra says: "Give my property to so and so,⁠" that person receives all his movable property, all his landed property, the garments, the servants, the livestock, the fowl, the tefillin and the other sacred texts; for these are all considered to be property.
There is, however, an unresolved question of whether or not a Torah scroll is considered to be "property.⁠" Therefore, if the recipient takes possession of it, it should not be expropriated from him.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמשנה למלךאור שמחעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי. נוֹטֵל כׇּל הַמִּטַּלְטְלִין וְכׇל הַקַּרְקָעוֹת וְהַבְּגָדִים וְהָעֲבָדִים וְהַבְּהֵמָה וְהָעוֹפוֹת. וְהַתְּפִלִּין עִם שְׁאָר סְפָרִים הַכֹּל בִּכְלַל הַנְּכָסִים. אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה יֵשׁ בּוֹ סָפֵק אִם הוּא בִּכְלַל נְכָסִים אוֹ אֵינוֹ לְפִיכָךְ אִם תְּפָסוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
[ז] קאי בתיקו:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יב]

שכיב מרע שאמר נכסי וכו׳ – מפורש שם במי שמת. ודין ס״ת בעיא דלא איפשיטא שם (בבא בתרא קנ״א) ובהלכות:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יד]

אבל ספר תורה יש בו ספק אם הוא כו׳. הטור סי׳ רמ״ח סט״ו כתב בשם הרמ״ה דמחלק בין ס״ת לשאר ספרים ובשאר ספרים כתב שהם בכלל וכ״כ הנמוקי יוסף בשם הריטב״א ועיין בבעה״ת שער א׳ ח״א סימן ח׳ ודוק:
ש״מ שאמר נכסי לפלוני וכו׳ אבל ס״ת יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים או אינו לפיכך אם תפסו אין מוציאין מידו:
ראה מה שהקשה הלח״מ. והנראה דבהנך איבעיות דיהנה בהן ישען בהן כו׳ כיון דמן הדין לא קנה שכ״מ, רק מתק״ח, א״כ הוי ספק תקנה אם תקנו חכמים בזה או לא אמרינן דעל ספק לא תקנו ולא קנה ועיין משל״מ פרק כ״א ממלוה בתשובתו שם באורך, וביחוד בשכ״מ שעיקר התקנה הוא כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים [כמש״ב פרק ח׳ הלכה ב׳] וכיון שמספק לא יוציא פלוני המקבל מן היורשים א״כ אכתי תטרף דעתו עליו כשידע שהיורשים לא יקיימו דבריו, וא״כ בטלה הטעם שיתקנו חכמים שדבריו יהיו כמסורים שיועיל בלישנא דמספקא לן תפיסה דאף אם תאמר דאי תפיס מהני ג״כ יטרף דעתו ותו לא תקנו על הספק. ונתבונן עוד, דבשכ״מ שאמר נכסי לפלוני וס״ת מספקא לן אם הוי בכלל נכסים לאינשי הואיל ואינו יכול למכור אותה, ומעתה איך מועיל מתנת שאר נכסיו הא מספקא לן דילמא שייר ס״ת שלא נתן לו וא״כ שייר כל שהוא ומתנתו בטילה, אך ז״א, דזה גופא בכלל האיבעיא אם נאמר דס״ת לא חשיב לאינשי נכסים הואיל ואינו יכול למוכרו, ותו לא הוי שיור במתנת שכ״מ, והא דתנן שכ״מ שכתב כל נכסיו שייר כ״ש הוא הדין דס״ת אינו בכל להיות חשוב שיור, והא כל מה דאיקרי נכסים כתב להן, וא״כ ממ״נ אם ס״ת בכלל נכסים הרי כתב לו גם הס״ת ואם אינו בכלל נכסים הרי לא שייר כלום ממה דאיקרי נכסים:
ולפ״ז יצא לנו דין חדש, דמי שכתב כל נכסיו ושייר ס״ת בפירוש מספקא לן אם קנה הנכסים כשמת, דשמא ס״ת בכלל נכסים והוי שיור לענין מתנת שכ״מ ולא קנה הנכסים ודוק. וכיון שכן א״ש, דאיך נאמר דעל ספק לא תקנו חכמים שיקנה דבורו בעלמא בלא קנין, וזה על ס״ת דמספקא לן אם הוי בכלל נכסים א״כ תו בטל הממה נפשך, דאם תאמר דס״ת בכלל נכסי ובכ״ז כיון דמספקא לן לא חלה ולא נתקיים מתנתו בס״ת בדיבור בעלמא בלא קנין, תו איך קנה שאר נכסים הא ס״ת בכלל נכסי ושייר כל שהוא ולא כתב כל נכסיו דהא שייר ס״ת דבאמת הוי בכלל נכסי רק דמספקא לך וא״כ תו גם על שאר נכסים הוי ספק אם קנה ותאמר ג״כ דעל ספק לא תקנו חכמים ולא קנה כלום נכסים ואם תפס ג״כ מוציאין מידו, א״כ יבטל כל התקנה אף הודאי היינו כל נכסיו שנתן לו דמיקרי ודאי נכסים וזה אין סברא, לכן הניחו חכמים שיקנה גם על הספק כמו ספק בשל תורה ויועיל תפיסה, ותו מהני מתנת שאר נכסים ממ״נ אם ס״ת בכלל נכסי הרי נתן לו גם הס״ת, ואם אין ס״ת בכלל נכסי הרי לא שייר לו מהני מילי דמיקרו נכסים ותו ממנ״פ קנה שאר נכסים, ולכן גם במצוה מחמת מיתה דביה מועיל מתנת שכ״מ במקצת בלא קנין ג״כ לא פלוג חכמים והניחו תקנתם על הספק דמה שמועיל במתנת שכ״מ בכולה מועיל במצוה מחמת מיתה במקצת ודוק כי הוא נכון בס״ד:
ויש להסתפק טובא אם הנך מילי דאין לו בהן רק טובת הנאה כמו מתנות כהונה ומעשר שני המתחלק בתוך הבית וכיו״ב מי הוי בכלל נכסי למ״ד טובת הנאה אינה ממון, כיון דאם תפס הכהן מוציאין מידו אף למ״ד טוה״נ אינה ממון כמבואר ריש פ׳ הזרוע (בדף קלא) בתוס׳ ד״ה יש בו טוה״נ, וכן דעת רבינו סוף הלכות מע״ש ונ״ר, דמצי להקנותה אגב קרקע דהא בא מכח המקנה כיון דממון שלו הוא ליתן לכל מי שירצה. ובנדרים (דף פד) דפריך רישא לסיפא דכהנים ולוים נהנין לי דמשני רב הושעיא ל״ק הא רבי והא ר״י בר״י דפליגי אי טוה״נ ממון או לא. ולכאורה צריך להבין דהא ברישא דרישא תני קונם שאני נהנה לבריות כו׳ ויכולה ליהנות בלקט כו׳ ולא תני מעשר עני, משום דמעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טוה״נ לבעלים ולכן אסורה להנות דנהנית מן הבריות, וא״כ קשה רישא דטוה״נ ממון ומציעתא ר״י בר״י דטוה״נ אינה ממון וסיפא רבי, אולם הא בדותא, דאדם אוסר פירות חבירו על עצמו וכן מצי לאסור דבר הפקר על עצמו, רק על חבירו לא מצי לאסור רק דבר שהוא שלו הא של הפקר אינו יכול לאסור ואף דבר שלב״ל לא מצי לאסור עיי״ש פ״ה, א״כ לעולם ברישא אמרינן דטוה״נ אינה ממון, ובכ״ז הואיל וטובת הנאתן לבעלים בלשון בני אדם דבנדרים אזלינן בתריה הוא בכלל שאני נהנה לבריות [ופוק חזי לענין עובר ירך אמו דפליגי בכל הש״ס ובלשון בני אדם כתבו התוס׳ בב״מ ע״ט דכגוף אחד הוי עי״ש] אבל סיפא דאיהו אסר הנייתו על כהנים אם אינה ממון הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו, לכן פריך הגמרא רישא לסיפא ומסיק כתנאי אי טובת הנאה ממון, נמצא דבלשון קונם שאני נהנה לבריות נכללו גם הנך מילי דאין בהו רק טוה״נ למ״ד דאינה ממון, ולפ״ז מסתברא דגם בכלל נכסי הוי, אכן ז״א, דא״כ מאי בעי לה הגמרא אם ס״ת בכלל נכסי כיון דלא מזדבן לאו נכסי הוי, ליפשוט מהך דתנן בהשותפין הריני עליך כו׳ ואסורים בדבר של אותה העיר כגון כו׳ והתיבה והספרים, אלמא דאף ע״פ דלאו בכלל נכסי הוי נכללו בלשון שאם אסר הניית חבירו נכלל גם זה בהנאתו, כן אעפ״י דהנך מילי דאין לו בהן רק טוה״נ לאו בכלל נכסי הוי נכללו בלשון שאני נהנה לבריות ודוק. מיהו להפוסקים דמחלקי בין ס״ת לשאר ספרים א״ש, דשם בהשותפין מצינן לפרש בשאר ספרים ועיין תוס׳ שם, ועוד כיון דויתור אסור במודר הנאה לכן אסור אף מהנך דליכא ביה רק דין טוה״נ, וזה לא מסתברא לומר דבמתנה זו איכא איסורא דנותן ס״ת הוי כמו מכר ולכן בעי אם כוון ליתן הס״ת בכלל נכסיו, ז״א דהא שכ״מ נותן לאחר מיתה ובודאי שרי ליתן לאחר מיתה דדוקא מחיים אסור למכור, דאלת״ה מאי מבעי ליה במתנת שכ״מ תיפוק ליה כיון דאיסורא הוא לא תקנו רבנן דליהני בדבורא מתנת שכ״מ כמש״פ רבינו פ״ט בנתן לעו״ג יעו״ש וז״פ ועיין ירושלמי שם בהשותפין באחד שקדשה בס״ת ובש״ק שם וצ״ע, וראה מש״כ בהלכות מכירה פ״ה ה״ה:
אולם מסתפקנא טובא לשיטת הרמ״א סוף סי׳ רע״ו דדברים שאין לו בהן רק טובת הנאה אין יורש יורשן אם מונחים הן ביד אחרים בעת מיתתו, א״כ בהנך מילי דליכא ליה רק טוה״נ מי תקון רבנן מתנת שכ״מ, דכמו דגר הואיל וליתא בירושה לא תקון רבנן מתנת שכ״מ דכירושה שויוה רבנן, כן ה״ה דדברים דליתנהו בירושה ליתנהו במתנת שכ״מ, או דילמא רק על גברא דליתא בירושה לא תקנו מתנת שכ״מ, הא מילי דליתנהו בירושה שפיר תקנו וצ״ע, ובפרט לשיטת רש״י בפ״ק דב״מ דכל קנינים דמצד הנותן כמו חליפין ואגב קרקע ליתנהו בדברים דאין לו בהן רק טוה״נ רק בקבלתו זכה בהן כמו בדבר הפקר, א״כ מתנת שכ״מ אף ע״ג דכמסורים דמי בכ״ז אינן מסורים רק מכח הנותן ולהנותן שאין לו בהן רק טובת הניה אין לו בהן כח להקנות מצדו וא״כ לא מועיל מתנת שכ״מ, וכן פסק הרמ״א סימן ר״ג דלא מקני בחליפין:
ולפי דברי הרמ״א יש לעיין מדברי רשב״ם (דף סג) בן לוי שמכר כו׳ והוה״ד לישראל המוכר שדה לחבירו ואמר לו ע״מ שהמעשר שלי כו׳ דהא השתא נמי יש לו בה טובת הנאה זו, דלפ״ז איך ירשו בניו מקום מעשר דשייר דהא בניו אינם יורשים טובת הנאה, כיון דגם להמוריש הוא ישראל המוכר השדה לא היה בו רק טוה״נ לבד, ורק לוי דגוף המעשרות שלו וממון גמור איכא גביה מצי מוריש לבניו, ומתורת תנאי אינו דע״מ שיורא הוא כמש״כ הרא״ש, יעוין בדבריו. ומיושב לפ״ז פירוש ר״י בתוספות דלא מוקים כר״מ דמקנה דבר שלב״ל דאיך שייר לבניו דהא בניו לא באו לעולם ולדבר שלב״ל לא מועיל הקנאה גם לר״מ, ואי נימא דלבניו שהן בעולם אמר כמו שדחו בתוספות, דז״א דא״כ בישראל המוכר לחבירו ג״כ מצי משייר לבניו ואמאי תני בבן לוי דוקא ודוק:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמשנה למלךאור שמחהכל
 
(טז) שכיב מרע שאמר, תנו מאתים זוז לפלוני בניא בכורי בראויב לו, נוטלן ונוטל בכורתו.
When a sh'chiv me'ra says: "Give 200 zuz to so and so, my firstborn, as is appropriate for him,⁠" he should be given that sum as well as his portion as a firstborn.
א. בד׳ לית. אך בגמ׳ בבא בתרא קלח. ישנו.
ב. ד: כראוי. וכן לקמן הל׳ יח-יט. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא בתרא שם, אך בכי״י ובפי׳ רבנו גרשום שם כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בְּכוֹרִי כָּרָאוּי לוֹ. נוֹטְלָן וְנוֹטֵל בְּכוֹרָתוֹ:
(טז-יט) שכ״מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני עד אין לו אלא חובו. פ׳ יש נוחלין (דף קל״ח):
(טז-יט) שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכורי וכו׳ הכל עד אין לו אלא חובו – ברייתא שם בלשונה ממש סוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא בבא בתרא קל״ח). והרשב״א ז״ל כתב ובעל חוב כשאמר בתוכו לא אמרינן ידו על העליונה וטעמא משום דהוה ליה כרבית מאוחרת אבל כשאמר בראוי לו אמרינן כראוי לו שעשה עמו נחת רוח קאמר והיכא שלא אמר כראוי לו ולא בחובו בכולן ידו על העליונה ואפילו בבעל חוב אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובו אין אומרים דמשום חובו קאמר ומתחזי כרבית וכן נמי אין אומרים דנוטלין ונוטל את חובו אלא נוטל חובו מתוך המתנה ונוטל את המותר משום מתנה עכ״ל. וכן כתב רבינו שמשון ז״ל דכל היכא דלא אמר כראוי לו ולא אמר בבכורתו ידו על העליונה ועיקר:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנההכל
 
(יז) אמר בבכורתו, ידו על העליונה, רצה חלק בכורה נוטל, רצה מאתים זוז נוטל.
In the above situation, if the sh'chiv me'ra said: "Give him 200 zuz as his firstborn portion,⁠" the firstborn is given the option: He may take his firstborn portion, or he may take the 200 zuz.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל
אָמַר בִּבְכוֹרָתוֹ יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. רָצָה חֵלֶק בְּכוֹרָה נוֹטֵל רָצָה מָאתַיִם זוּז נוֹטֵל:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טז]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טז]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנההכל
 
(יח) וכן, אם אמר, תנו מאתים זוז לפלונית אשתי בראוי לה, נוטלתן ונוטלת כתובתה, ואם אמר בכתובתה, ידה על העליונה.
Similarly, if the sh'chiv me'ra said: "Give 200 zuz to my wife so and so, as is fitting for her, she receives that sum and the money due her by virtue of her ketubah. lf he said: "Give her 200 zuz for her ketubah" the option is hers.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל
וְכֵן אִם אָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית אִשְׁתִּי כָּרָאוּי לָהּ. נוֹטַלְתָּן וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אָמַר בִּכְתֻבָּתָהּ יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טז]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טז]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנההכל
 
(יט) אמר, תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו, נוטלן ונוטל חובו. אמר בחובו, אין לו אלא חובו:
If the sh'chiv me'ra said: "Give 200 zuz to so and so, my creditor, as is fitting for him,⁠" he receives that sum and the money due him because of the debt. If he said: "Give him 200 zuz for his debt,⁠" he may collect only his debt.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהעודהכל
אָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי כָּרָאוּי לוֹ נוֹטְלָן וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ. אָמַר בְּחוֹבוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא חוֹבוֹ:
[ח] דפריך תלמודא אהא דקתני בברייתא ידו על העליונה דילמא בראוי לו בחובו קאמר ומשני אמר ר״נ אמר לי הונא הא מני ר״ע הוא דדייק לישנא יתירא כו׳ משמע הא רבנן פליגי וכרבים פסק. אבל רשב״ם פירש ולאו דוקא ר״ע אלא הוא הדין רבנן אלא משום דאשכח דאמר ר״ע בהדיא דלישנא יתירא למפויי קאתי לפיכך ידו על העליונה לכ״ע:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טז]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טז]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנההכל
 
(כ) שכיב מרע שאמר, תנו ארבע מאות זוז לפלוני וישא בתי, הרי זה כמי שנתן לו שתי מתנות, כל אי זה שירצה מהןא יקח. לפיכך אם רצה ליקח המעות ולא ישא הבת, יקח. אבל אם אמר, יקח בתי ותנו לו ארבע מאות זוז, הרי זה תנאי, ולא יזכה במעות עד שיקח הבת:
If a sh'chiv me'ra said: "Give 400 zuz to so and so and let him marry my daughter,⁠" it is as if he gave him two gifts. Whichever he desires, he may take. Therefore, if he desires to take the money but not to marry the daughter, he may do so.
If, however, the sh'chiv me'ra said: "Let him take my daughter and give him 400 zuz" he is making the gift conditional. The person mentioned does not acquire the gift unless he marries the daughter.
א. ד (גם ק) [מ׳שירצה׳]: מהן שירצה. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז לִפְלוֹנִי וְיִשָּׂא בִּתִּי. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּתַן לוֹ שְׁתֵּי מַתָּנוֹת כׇּל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יִקַּח. לְפִיכָךְ אִם רָצָה לִקַּח הַמָּעוֹת וְלֹא יִשָּׂא הַבַּת יִקַּח. אֲבָל אִם אָמַר יִקַּח בִּתִּי וּתְנוּ לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. הֲרֵי זֶה תְּנַאי וְלֹא יִזְכֶּה בַּמָּעוֹת עַד שֶׁיִּקַּח הַבַּת:
שכ״מ שאמר תנו ת׳ וכו׳ עד שיקח הבת. פ״ב דביצה (דף כ׳):
שכיב מרע שאמר תנו ארבע מאות וכו׳ – מעשה פרק יו״ט שחל (ביצה ביצה כ׳) ובהלכות מבואר פ׳ מי שמת הדין והטעם:
שכ״מ שאמר תנו וכו׳. אבל אם אמר וכו׳ – יש להקשות על זה מההיא דאמרי׳ בפ׳ הכותב דלא שנא אמר שקול שטרא והב זוזי ל״ש הב זוזי ושקול שטרא מצי א״ל לתקוני שדרתיך וכו׳, ויתורץ עם מה שתירצו התוס׳ ז״ל בפ׳ כל הגט גבי מאי דאמרי׳ התם טול חפץ ותן לה גט יע״ש:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנההכל
 
(כא) שכיב מרע שאמר, תנו ארבע מאות זוז לבתי בכתובתה, או לכתובתה, אם דרך אנשי העיר להוסיף בשומת הנדוניא ולכתוב שוה מנה במאתים, אינה נוטלת אלא מאתים, שהרי לא אמר ארבע מאות זוז סתם, אלא לכתובהא, כלומר תנו לה מה שתהיה שומתו בכתובהב ארבע מאות זוז:
The following principle applies if a sh'chiv me'ra said: "Give 400 zuz to my daughter as her ketubah" or "...for her ketubah.⁠" If it is the custom of the people of that city to add to the appraisal of the dowry and to write a maneh's worth as 200 zuz, the daughter should be given only 200 zuz. For the sh'chiv me'ra did not say "400 zuz" without any modifier, but rather "400 zuz as her ketubah.⁠" It is as if he said: "Give her what is necessary so that her ketubah will be appraised at 400 zuz.⁠"
א. ת1: לכתובתה. ד (גם ק): בכתובתה. ולנוסח הפנים אינו ציטוט הלשון אלא תיאור התכלית.
ב. ת2-1: בכתובתה. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז לְבִתִּי בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ לִכְתֻבָּתָהּ. אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הָעִיר לְהוֹסִיף בְּשׁוּמַת הַנְּדוּנְיָא וְלִכְתֹּב שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מָאתַיִם זוּז. שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז סְתָם אֶלָּא בִּכְתֻבָּתָהּ. כְּלוֹמַר תְּנוּ לָהּ מַה שֶּׁתִּהְיֶה שׁוּמָתוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז:
שכ״מ שאמר תנו ת׳ זוז עד ת׳ זוז. במציעא פרק המקבל (דף ק״ד):
שכ״מ שאמר תנו ארבע מאות וכו׳ – מסקנא בגמ׳ בהמקבל (בבא מציעא ק״ד:) במציעא ובהלכות לא שנא אמר לכתובתה ולא שנא אמר בכתובתה ארבע מאה דאינון מאתן עד דאמר הבו לה סתמא:
שכ״מ שאמר וכו׳ – כתב ה״ה והרשב״א ז״ל כתב ובעל חוב וכו׳. ומהר״י קולון ז״ל בשרש י״ב כתב בשם הרשב״א הפך זה דכשלא אמר כראוי לו נוטל את שניהן וכאן כתב שידו על העליונה יע״ש, ונראה דחזר כאן ממ״ש שם וצ״ע:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנההכל
 
(כב) אמר, תנו נדוניא לבתי כך וכך בגדים, כך וכך כלים, וזלוא הבגדים והכלים אחר כן, הרווח ליתומים, ונותנין לה כשיעורב הזול. וכן, אם אמר, תנו ארבע מאות זוז דמי היין לבתי, והוקירג היין, הרווח ליתומים, ונותנין לה ארבע מאות זוז בלבדד:
מעשה באחד שהיה יוצא בקולר, ואמר, תנו לפלוני ארבע מאות זוז מיין מקום פלוני, ואמרו חכמים, יטול ארבע מאות זוז מדמי אותו היין, שלא נתכוון ליתן לו מן היין משקל ארבע מאות זוז, ולא נתכוון אלא לדמים, וזה שייחדן בייןה ליפות את כוחו:
ושוב מעשה באחד שמת, ואמרו, הדקל לבתי, והניח שני חצייז דקל, ואמרו חכמים, תיטול השני חציים, שלזה נתכוון, והן שקרא דקל:
ושוב מעשה באחד שאמר, תנו לפלוני בית המחזיק מאה כדיןח, ונמצא הבית שיש לזה המצווה מחזיק מאה ועשרים, ואמרו חכמים, זכה בבית זה, שהדברים מראין שכוונתו לזה היתה, שכל הנותן בעין יפה נותן. וכן כל כיוצא בדברים אלו:
If a sh'chiv me'ra said: "Give such and such clothing and such and such articles to my daughter for her dowry,⁠" and the price of the garments and the articles decreases afterwards, the heirs profit, and they are required to give her only what she was promised according to the lesser price.
Similarly, if a sh'chiv me'ra said: "Give my daughter the 400 zuz, the money from this wine,⁠" and the price of wine increases, the heirs profit, and the daughter is given only 400 zuz.
An incident occurred concerning a person who was being led off in fetters. He said: "Give so and so 400 zuz from the wine in this and this place.⁠" Our sages said: "He should receive 400 zuz from the price of that wine.⁠" The condemned man did not intend to give the person named an amount of wine equal in weight to 400 zuz. He intended to give him the monetary amount. He specified the place from which he could collect the money to strengthen the legal power of the recipient.
Another incident occurred concerning a man who said: "Give my daughter the date palm,⁠" but he left only two halves of a date palm. Our Sages said: "She should receive the two halves of the date palm, for that was his intent. He called them a date palm.⁠"
And another incident occurred concerning a person who said: "Give so and so a building that contains 100 korim.⁠" It was discovered that the building owned by the person who apportioned his property could contain 120 korim. Our Sages said: "He acquires that house, because it appears that this was his intent.⁠" For everyone who gives a gift gives generously. The same applies in all analogous situations.
א. ד: הוזלו. אך הוי״ו היא וי״ו החיבור והבנין בנין קל.
ב. ד (גם ק): כשער. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
ג. ת1: והוקר. וכך ד (גם ק).
ד. בד׳ לית. חיסר את ההדגשה.
ה. ד: כדי. רצה להוסיף וגרע.
ו. ד (גם ק) [מ׳שמת׳]: שאמר. ובת1 היה כתוב תחילה (מ׳שמת׳ עד ׳לבתי׳): שאמר הדקל לבתי ומת. ותוקן כבפנים. והכוונה כמובן: ולפני שמת אמר.
ז. ד: חצאי. ולקמן: חצאים. אך במשנה בבא מציעא ג, ז ועוד בכ״י רבנו כבפנים.
ח. ד: כורין. אך בגמ׳ בבא בתרא עא. ׳גולפי׳ (חביות, כדים).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל
אָמַר תְּנוּ נְדוּנְיָא לְבִתִּי כָּךְ וְכָךְ בְּגָדִים כָּךְ וְכָךְ כֵּלִים. הוּזְלוּ הַבְּגָדִים וְהַכֵּלִים אַחַר כֵּן. הָרֶוַח לַיתוֹמִים וְנוֹתְנִין לָהּ כַּשַּׁעַר הַזּוֹל. וְכֵן אִם אָמַר תְּנוּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז דְּמֵי הַיַּיִן לְבִתִּי וְהוּקַר הַיַּיִן הָרֶוַח לַיתוֹמִים וְנוֹתְנִין לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה יוֹצֵא בְּקוֹלָר וְאָמַר תְּנוּ לִפְלוֹנִי אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז מֵהַיַּיִן שֶׁל מָקוֹם פְּלוֹנִי. וְאָמְרוּ חֲכָמִים יִטֹּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז מִדְּמֵי אוֹתוֹ הַיַּיִן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לִתֵּן לוֹ מִן הַיַּיִן מִשְׁקַל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְדָמִים וְזֶה שֶׁיִּחֲדָן כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר הַדֶּקֶל לְבִתִּי וְהִנִּיחַ שְׁנֵי חֲצָאֵי דֶּקֶל אָמְרוּ חֲכָמִים תִּטֹּל הַשְּׁנֵי חֲצָאִים שֶׁלָּזֶה נִתְכַּוֵּן וְהֵם שֶׁקָּרָא דֶּקֶל. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר תְּנוּ לִפְלוֹנִי בַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה כּוֹרִין וְנִמְצָא הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לְזֶה הַמְצַוֶּה מַחֲזִיק מֵאָה וְעֶשְׂרִים. וְאָמְרוּ חֲכָמִים זָכָה בְּבַיִת זֶה שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁכַּוָּנָתוֹ לָזֶה הָיְתָה שֶׁכׇּל הַנּוֹתֵן בְּעַיִן יָפָה נוֹתֵן. וְכֵן כׇּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:
אמר תנו נדוניא לבתי וכו׳ עד ת׳ זוז בלבד. בכתובות ס״פ נערה שנתפתתה (דף נ״ד):
מעשה באחד שהיה יוצא בקולר עד ליפות את כחו. בגיטין פ׳ המקבל (דף ס״ה):
ושוב מעשה באחד וכו׳ עד והן שקרא דקל. פ׳ בתרא דכתובות (דף ק״ט) והביא אותה ר״י אלפס ז״ל בהלכות בב״ב פ׳ מי שמת:
ושוב מעשה באחד וכו׳ עד וכן כל כיוצא בדברים אלו. פ׳ המוכר את הבית (דף ע״א):
אמר תנו נדוניא לבתי כך וכך וכו׳ – מעשה מבואר בכתובות ס״פ נערה שנתפתתה (כתובות נ״ד) ובהלכות, והודיענו שאין אומרים נתן לה דמי המלבושים ביום הצוואה ויש מי שכתב שאם הוקרו הפסידו ג״כ היתומים וכ״נ:
וכן אם אמר תנו ארבע מאות זוז וכו׳ – ג״ז מעשה שם ושניהם בהלכות:
מעשה וכו׳ – מעשה זה בגמרא בגיטין פ׳ התקבל (גיטין ס״ה:) ובהלכות ופירושו בו נכון:
ומ״ש: כדי ליפות כחו – הוא מסקנת הגמרא באותו לשון ממש. ונחלקו המפרשים ז״ל בפירושו רש״י ז״ל פירש כדי שיהיה לו כל היין לאחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו אומרין לו שלך הוא דהחמיץ ואם אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ונאבדו המעות אומרין לו היורשין אבדו מעותיך הלכך אמר מחמרא דמשמע יין לדמיו שהכל אחריות לה והחלק הראשון הודה הר״מ ז״ל באומר תנו יין שוה ארבע מאות והחמיץ קצת האוצר מראה לו החומץ. ובתוס׳ חלקו ואמרו שכיון שלא סיים לו מנין חביות ואפילו אמר תנו יין שוה כך אם החמיץ אינו מפסיד אלא לפי חשבון דהמקבל והיורש שותפין בדבר ואינו דומה לאומר לחבירו בית מביתי אני מוכר לך שמראהו נפול כמו שמבואר פכ״א מהל׳ מכירה דהתם סיים לו בית מסויים אבל כאן לא סיים לו חביות ולזה הסכים הרשב״א ז״ל. ולדברי הכל במעשה זה כל היין אחריות לסך שהזכיר לו ומ״מ כתבו ז״ל שאינו גובה משאר נכסים:
ושוב מעשה באחד וכו׳ – פ׳ שני דייני גזילות (כתובות ק״ט) ופירש״י ושביק תרי פלגי דקלי שהיו לו בשותפות ושאר דקלים הרבה היו לו והיתומים היו נותנין לה אותם שני חצאים שיש טורח בהם יותר. ועל כרחה ידה על התחתונה שהנכסים בחזקת היתומים וזו אינה באה עליהם אלא מכח הצוואה ע״כ. והיה אפשר לפרש שלא היה לו דקל אחר והיה הספק אם קנתה כלום אחר שאין לו דקל אחר או לא:
ושוב מעשה באחד וכו׳ – פרק המוכר את הבית (בבא בתרא ע״א) מעשה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנההכל
 
(כג) שכיב מרע שאמר, תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר, אל תתנו להן אלא שקל, ונמצא שאין מספיק להם אלא סלע בכל שבת, נותנין להם כל צרכן, שלא נתכוון זה להרעיב את בניו, אלא לזרז אותן שלאא ירויחו בהוצאה יתר מדאי:
When a sh'chiv me'ra says: "Give my sons a shekel each week,⁠" or even if he said: "Do not give them anything but a shekel each week,⁠" and it is discovered that a sela a week is necessary to meet their needs, they are given whatever they need. We assume that his intent was not to starve his children, but to encourage them not to live on a very lavish budget.
א. ד: שמא. שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ לִבְנִי שֶׁקֶל בְּכׇל שַׁבָּת. אוֹ שֶׁאָמַר אַל תִּתְּנוּ לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל. וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶם אֶלָּא סֶלַע בְּכׇל שַׁבָּת. נוֹתְנִים לָהֶם כׇּל צָרְכָּן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לְהַרְעִיב אֶת בָּנָיו אֶלָּא לְזָרֵז אוֹתָם. שֶׁמָּא יַרְוִיחוּ בָּהוֹצָאָה יוֹתֵר מִדַּאי:
[ט] אבל אם לא היה טעם זה קיימא לן מצוה לקיים דברי המת אף בבריא שמת כדמסקינן בפ״ק דגיטין ואמר ר״ת דוקא בשליש שהושלש מתחלה לכך כגון הולך מנה לפלוני שאני נותן לו ואח״כ מת המשלח בספ״ק דגיטין אבל בעלמא אין מתקיים צווי בריא שמת אלא על ידי קניין דדוקא שכ״מ דבריו ככתובים וכמסורין דמו ס״ה ועיין בתשובה בסי׳ י״ח ולקמן ספ״י ע״ש ס״פ מציאת האשה ופ׳ יש נוחלין:
שכ״מ שאמר תנו לבני שקל וכו׳ עד בהוצאה יותר מדאי. בכתובות פ׳ מציאת האשה (דף ס״ט):
שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל וכו׳ – זה הוא מסקנא דגמרא שם (בבא בתרא קכ״ט) ובפ׳ מציאת האשה (כתובות ס״ט:):
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנההכל
 
(כד) שכיב מרע שציוה ואמר, אל תספדוהו, אין סופדין אותו, אל תקברוהו מנכסיו, אין שומעין לו שיחוס על ממון בניו ויפיל עצמו על הציבור, שאסור להניחו בלא קבורה, אלא כופין את היורשים לקברו מנכסיו:
When a sh'chiv me'ra orders: "Do not eulogize me,⁠" he should not be eulogized. If he says: "Do not use funds from my estate to bury me,⁠" his words are not heeded. We do not enable him to secure the funds of his children and make himself a burden on the community. For it is forbidden to leave him without a burial. Instead, we compel his heirs to bury him from the funds in his estate.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהעודהכל
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר אַל תִּסְפְּדוּהוּ. אֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ. אַל תִּקְבְּרוּהוּ מִנְּכָסָיו. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁיָּחוּס עַל מָמוֹן בָּנָיו וְיַפִּיל עַצְמוֹ עַל הַצִּבּוּר. שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּלֹא קְבוּרָה. אֶלָּא כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין לְקָבְרוֹ מִנְּכָסָיו:
[י] עיין בתשובה י״ז של ספר נזיקין:
שכ״מ שצוה ואמר כו׳ עד סוף הפרק. בכתובות פ׳ נערה שנתפתתה:
שכ״מ שאמר אל תספדוהו וכו׳ – מסקנא דגמרא בסנהדרין פ׳ נגמר הדין (סנהדרין מ״ז:):
אל תקברוהו מנכסיו אין וכו׳ – מבואר בכתובות בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ״ח) ובהלכות:
שכ״מ שאמר אל תקברוהו וכו׳ – בפ׳ נגמר הדין איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא ולא איפשיטא. ורבינו ז״ל כתב שיקברוהו שאסור להניחו בלא קבורה וכ״כ בפי״ב מהל׳ קבורה אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו, וקשה א״כ מאי מבעיא לן בפ׳ נגמר הדין הא כיון שהקבורה מצוה לאו כל כמיניה לומר לא תקברוני וא״כ אמאי לא איפשיטא בעיין. ואולי סובר רבינו ז״ל דמ״מ מבעיא לן שהמצוה שצותה תורה הוא משום כפרה או משום בזיונא והשתא דלא איפשיטא הוי ספק איסורא דהיא מצוה מן התורה ולחומרא וכדכתב שם בעל כ״מ ז״ל בשם הרמב״ן ז״ל:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

זכייה ומתנה יא, משנה תורה דפוסים זכייה ומתנה יא, מקורות וקישורים זכייה ומתנה יא, ראב"ד זכייה ומתנה יא, הגהות מיימוניות זכייה ומתנה יא – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגדל עוז זכייה ומתנה יא – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגיד משנה זכייה ומתנה יא, לחם משנה זכייה ומתנה יא, משנה למלך זכייה ומתנה יא – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה זכייה ומתנה יא – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח זכייה ומתנה יא – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אבן האזל זכייה ומתנה יא

Zekhiyah uMatanah 11 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions Zekhiyah uMatanah 11, Mishneh Torah Sources Zekhiyah uMatanah 11, Raavad Zekhiyah uMatanah 11, Hagahot Maimoniyot Zekhiyah uMatanah 11, Migdal Oz Zekhiyah uMatanah 11, Maggid Mishneh Zekhiyah uMatanah 11, Lechem Mishneh Zekhiyah uMatanah 11, Mishneh LaMelekh Zekhiyah uMatanah 11, Mirkevet HaMishneh Zekhiyah uMatanah 11, Or Sameach Zekhiyah uMatanah 11, Even HaEzel Zekhiyah uMatanah 11

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×